כרטיס אגדה
כלה עומדת תחת החופה ומדברת בקולו של מת. זהו המראה שהקהל זוכר ממחזהו של ש. אנסקי הדיבוק. לאה עומדת להינשא לזר, ואהובה האמיתי, חנן, שמת בקוראו לכוחות אסורים, נכנס לגופה ומסרב לעזוב.
האגדה
המילה באה מן השורש העברי ד־ב־ק, ״להידבק״. דיבוק אינו שד. הוא נשמה אנושית — מישהו שמת בחטאים שלא כופרו או בעסקים שלא נגמרו, ואינו מוצא מנוחה. הוא מוצא מקלט בגוף חי, לרוב של אישה צעירה, ומדבר דרכה: קולות חדשים, ידע אסור, תלונותיו של המת.
השם במובן הזה הוא מראשית העת החדשה. במאה ה־17 כבר תיארו דיווחים ביידיש ובעברית את הדיבוק של רוח רעה ואת הרבנים שגירשו אותו. השורשים עתיקים בהרבה. ״רוח רעה מאת ה׳״ מבעתת את המלך שאול, ורק כינורו של דוד מביא הקלה (שמואל א׳ ט״ז:י״ד–כ״ג). יוספוס מספר שראה יהודי בשם אלעזר, לפני אספסיאנוס וחייליו, מוציא שד מנחירי אדם בטבעת ובה שורש שציווה שלמה (קדמוניות 8.45–49). תורת הגלגול של המקובלים בצפת של המאה ה־16 נתנה למתים התועים תאולוגיה.
הגירוש היה טקס ציבורי. רב, מניין של עשרה, תהילים ותקיעת שופר חקרו את הרוח: מי אתה? למה באת? המטרה לא הייתה רק לגרש — אלא גם לתקן את העוול, כדי שהנשמה תוכל סוף־סוף להמשיך.
גרסאות
- מחזהו של אנסקי (נכתב בשנות ה־1910, הוצג לראשונה ב־1920; הפקת הבימה בעברית ב־1922) הפך את האחזות לרומנטיקה טראגית בין אהובים שנועדו זה לזה.
- סיפורי עם מראים לעיתים קרובות את האישה האחוזה מבטאת מה שהקהילה לא אפשרה לה לומר.
מה שהפנטזיה מבינה נכון / מה שהיא מחמיצה
מבינה נכון: הקול שהשתנה, ההידבקות, העסקים שלא נגמרו, והגירוש דמוי־בית־הדין.
מחמיצה: האימה נוטה לטפל בדיבוק כשד. במסורת הוא אדם סובל, והטקס מנסה לרפא את הרוח וגם את המארח. ״תיבת הדיבוק הרדופה״ היא אגדת אינטרנט מן המאה ה־21, לא פולקלור יהודי.